צילום אילוסטרציה
המבקשת, חברת קיבוץ דן מדור המייסדים, הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עותרת לסעד בו יקבע בית המשפט כי על הקיבוץ לממן את הטיפול הסיעודי בה על חשבונו בלבד.
בשנת 2003 אושרה בקיבוץ תכנית לשינוי אורחות החיים, במסגרתה הופרטו השכר והשירותים. לוותיקי הקיבוץ דור המייסדים, ביניהם המבקשת, ניתנה האפשרות לשמר את "ההסדר הישן", כך שימשיכו לחיות בקיבוץ על פי אורחות החיים המוכרים להם. בשנת 2009 נעשה הליך שיוך דירות, במסגרתו שויך לתובעת מגרש בו שתי דירות מגורים- אחת לשימושה האישי והשניה להשכרה. בשנת 2013, החלה המבקשת לקבל טיפול סיעודי, והקיבוץ מימן חלק מעלויות הטיפול בה מתקציבה האישי, על ידי רישום העלויות כחוב עתידי אשר יקוזז מעזבונה, עם אריכות ימיה. כמו כן, טענה המבקשת כי הקיבוץ שלל ממנה את דמי השכירות של הדירה השניה שברשותה, שם מתגוררת המטפלת הסיעודית, ודרשה להקצות לה דירה שלישית שתשמש להשכרה, או לחלופין לפצותה בגין "אובדן ההכנסה". לטענתה, יש בכך הפרה של התחייבות הקיבוץ כלפיה לפי ההסדר הישן.
הקיבוץ באמצעות בא כוחו, עו"ד גיל דגן, טען כי המבקשת בחרה לקבל טיפול סיעודי על ידי מטפלת זרה בביתה שלה, מקום שיכלה לבחור לקבלו גם בבית הסיעודי שבקיבוץ. כמו כן, המבקשת סרבה לשכן את המטפלת בביתה, ובנסיבות אלה שוכנה זו בדירת המגורים שנועדה להשכרה, כמובן ללא תשלום שכר דירה. עוד נטען, כי הקיבוץ נושא בכל צרכי התובעת על חשבונו, בהתאם לנהוג ביחס לחברים וותיקים מדור המייסדים; הקיבוץ נושא בתשלום עבור שכרה של המטפלת הזרה, הוצאות אחזקת דירה ועוד. התובעת משתתפת בחלק שולי של עבודת המטפלת- עבודה בשבת וזכויות סוציאליות בלבד, מה שהיה מושת על התובעת כחברה, גם אם לא היה עובר הקיבוץ תהליך שינוי.
בית המשפט פסק, כי הקיבוץ פועל באופן ראוי, סביר והגון כלפי התובעת, הן בדרישתו להשתתפות סמלית מצידה בעלות הטיפול הסיעודי, והן בהתנהלותו בעניין דירת המגורים להשכרה, בה מתגוררת המטפלת; נקבע כי הקיבוץ אינו עושה שימוש ברכושה של התובעת, ועל כן אין מקום לפצותה בגין זה, ו-וודאי שלא להקצות דירה שלישית לתובעת לצורך "השלמת" דמי השכירות אשר לכאורה נמנעים ממנה.
סוף דבר; דין התובענה להידחות, ועל התובעת הושתו הוצאות הקיבוץ בגין ייצוג משפטי בסך 6,000 ₪.
