צילום אילוסטרציה
התובעת, חברת קיבוץ גינוסר, עבדה בהנהלת החשבונות בבית המלון שבקיבוץ משך מספר שנים, לאחר קורס בנושא זה במימון חלקי של הקיבוץ. לאחר סיום העסקתה במלון תבעה החברה את הקיבוץ, את המלון וכן את מחליפתה בתפקיד, ועתרה לסעד הקובע כי היא פוטרה שלא כדין, בטענה כי פיטוריה נבעו מאפליה מחמת גיל- סעד המזכה את התובע בהשבה לעבודה וחילופין, בסעדים כספיים שונים.
הקיבוץ טען, באמצעות באת כוחו עו"ד נעמי אשחר, טען ראשית כי הטעם להפסקת העסקתה של התובעת בבית המלון הוא אופן תפקודה הירוד כמנהלת חשבונות, ותו לא. מנהל תאגיד התיירות של הקיבוץ ביקש לסיים את העסקתה של התובעת, אך לא היה מעוניין לעשות זאת בטרם תגיע לגיל הפרישה. בהמשך, ובמשך שנתיים, ביקש הלה לסיים את עבודתה של החברה, ונעתר שוב ושוב לבקשה המיוחדת של התובעת ושל הממונה הישירה עליה להמשיך את העסקתה. לאחר שנתיים, הגיעו כל הנוגעים בדבר למסקנה כי המשך העסקת החברה תפגע ביעילות המלון. כמו כן, נטען כי עבודתה של התובעת במלון נבעה מחברותה בקיבוץ- אשר אינה יוצרת יחסי עבודה במובנם הרגיל, וזאת הגם שהקיבוץ עבר החל משנת 1998 תהליך של שינוי למודל של קיבוץ מתחדש, אשר מקנה לחבריו רשת בטחון סוציאלית מזערית ומחלק תקציב באופן דיפרנציאלי.
בית הדין קבע, כי מהנסיבות ברור כי לא היו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין הקיבוץ, או לחלופין בינה לבין המלון- כתאגיד בבעלות מלאה של הקיבוץ. נקבע, כי גם מעבר של קיבוץ למודל "מתחדש", אינו מאיין את ההלכה בעניין אי קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין חבר בקיבוץ מתחדש לבין הקיבוץ עצמו או תאגיד שבבעלותו, שכן המחוייבות ההדדית שבין הקיבוץ לבין חבריו נשמרת, והרי שאין כל שוני לעניין זה במצב שלפני השינוי או לאחריו. בית הדין התייחס לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע בעניין תל יוסף (ע"ע 23086-05-13 דגי תל יוסף ואח' נ' בן אהרון, 3/12/13, פורסם בנבו) כי אין ולא היו יחסי עבודה בין חבר הקיבוץ לבין האגודה השיתופית היא הקיבוץ, או האגודה השיתופית בבעלות הקיבוץ.
סוף דבר; התביעה על כל טענות התובעת נדחתה. נוכח העובדה שהתובעת היא חברת הקיבוץ, לא ראה בית הדין לנכון לחייבה בהוצאות משפט.
