מן העתונות

מאמר שנכתב ע"י עו"ד שלמה כהן, עו"ד מאיה מנור ועו"ד ירדן שייר ממחלקת הגישור במשרדנו. המאמר מציג את המאפיינים העיקריים של גישור מבוסס אינטרסים אמיתיים ואת תפקידי המגשר בגישור זה, ומתאר זאת באמצעות מקרה אמיתי. המאמר פורסם בכתב העת "עיין ערך: גישור", אשר מהווה מקום מפגש בין עולם הניהול והמשא ומתן, עולם המשפט, עולם הטיפול והאקדמיה. כתב העת כולל כתבות מקצועיות עדכניות, ראיונות עם דמויות אייקוניות ואנשי מפתח בתחום, רעיונות חדשניים ומאמרים מקצועיים.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=822116595135214&id=100020106426305

שני אחים, בנים ויורשים של חֲברת שדות ים שהלכה לעולמה, תבעו בבית המשפט המחוזי בחיפה באמצעות עו"ד צבי סיגל את הקיבוץ. תובע אחד, שהוכר כבעל צרכים מיוחדים, טען שהליך הוצאתו מחברותו בקיבוץ היה שלא כדין, ולכן הוא זכאי לכל ההטבות המגיעות לחבר קיבוץ, לרבות דיור בקיבוץ. לטענתו, משום שסבל מבעיות נפשיות הוא לא היה כשיר במועד הוצאתו מהחברות לקבל החלטות הנוגעות אליו, ולא ניתן היה להפסיק את חברותו כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס.

תוכנית חדשה להסדרת הבנייה במתחם בתי הזיקוק הולכת ומתגבשת בין העירייה, הארגונים הסביבתיים, חברת בז"ן, גופי התכנון וקיבוץ שער העמקים, במקום זו שאושרה בשנה שעברה על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כזכור, אותה התוכנית, שהתירה הגדלה של הבנייה במתחם ב-20 אחוז, נתקלה בהתנגדות ציבורית עזה. לידי "כלבו – חיפה והצפון" הגיע מסמך המפרט את העקרונות של התוכנית החדשה המתגבשת.

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.

לאתר הכתבה

שנתיים וחצי של הליכים משפטיים, צווי מניעה, חקירות ועדויות, ועוד 27 עמודים ארוכים ומנומקים של פסק דין מקיף – נדרשו כדי להגיע לפסיקתה של השופטת רים נדאף, מבית משפט השלום בטבריה, שנדרשה גם לצלול אל נבכי ההסדרים של הבנים והצעירים באשדות יעקב איחוד כדי לקבוע כי על בן הקיבוץ ואשתו לפנות את הדירה בה התגוררו בקיבוץ, עד לתום שנה זו.

תמצית הפרקים הקודמים, שסוקרו לא-מעט גם כאן: הנתבע הוא בן קיבוץ, שהשתחרר מהצבא בשנת 2001. עם שחרורו הוחל לגביו "הסדר צעירים", לפיו מאפשר הקיבוץ לבניו להתגורר בתחומו כ"בני משק" עד הגיעם לגיל שלושים.

לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, מעמדם בשנה הראשונה לאחר שחרורם הוא של "בר-רשות-שכיר בקיבוץ". מתום שנה זו ועד הגיעם לגיל שלושים, ניתנת להם רשות למגורים בקיבוץ תמורת תשלום דמי הרשאה חודשיים מוזלים בעד הדירה שהקיבוץ מקצה להם למגורים.

בתום שנת 2009 הגיע הנתבע לגיל שלושים, מועד בו, לטענת הקיבוץ, פקע מעמדו כבן משק מכוח הסדר הצעירים, והוא וזוגתו נדרשו להסדיר את המשך המגורים בקיבוץ כנגד חתימה על הסכם הרשאה למגורים. משסירבו לעשות כן, מתאר הקיבוץ, "לא נותרה לו כל ברירה, אלא לבטל את ההרשאה למגורים שנתן לנתבע ולאשתו".

סילוק יד מחדר המדרגות

עוד הקיבוץ מבקש להסדיר את מעמד הנתבעים כתושבים, הוא מוצא, לטענתו, שאלה "השתלטו על חדר המדרגות בבניין, עד כדי הפיכתו לחדר מגוריהם האישי". לפיכך פנה הקיבוץ, בפברואר 2010, וביקש צווי מניעה שעיקרם סילוק ידם של הנתבעים מחדר המדרגות בבניין.

באפריל 2010 אסרה השופטת רים נדאף על הנתבעים "לנעול את דלת העץ שהתקינו בחדר המדרגות במבנה בו הם מתגוררים, ולהסיר את שהוסיפו בכניסה למבנה, לפנות את המקום מחפצים וממכשירים חשמליים, ולהימנע מהפרעה לכניסת דיירים אחרים למקום".

באמצעות עורכי הדין יניב מור ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'") הוסיף הקיבוץ וביקש בתביעתו "לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה", וכן מחווה לגידול בעלי חיים שהם מפעילים, ובה חזירים ועופות. הקיבוץ טוען כי מדובר במטרד של ממש, שמסכן את גידול העופות במשק. עוד ביקש אשדות-יעקב איחוד כי הנתבעים לא יעשו שימוש במערכת ההשקיה של הקיבוץ לצורך שימוש במים לחווה, מה עוד שאינם משלמים בעד עלות צריכת המים.

באמצעות עו"ד עמירם מוראד טוענים הנתבעים כי הסדר הצעירים נועד לאפשר להם תקופת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן לקבלם לחברות באופן אוטומטי, לאחר דיון פורמלי באסיפה. הגורמים הנוגעים בקיבוץ, הם אומרים, הפרו את תקנון הקיבוץ משלא העלו את שאלת קבלתם לקיבוץ באופן אובייקטיבי. זה 12 שנים הם גרים בדירה, לדבריהם, וממתינים לעבור לדירה גדולה יותר, כפי שהבטיחה להם המזכירות. הם דוחים את הטענות האחרות של הקיבוץ, ואף אומרים שאין מדובר ב"חוות גידול", אלא ב"פינת חי".

בין לבין, במהלך ההליכים, משלא קיימו הנתבעים פסיקה בה חויבו לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות – הוציא בית המשפט, ביולי 2011, פסק דין לפינוי הנתבעים ממקרקעי הקיבוץ (הדירה והכניסה אליה) ומהחווה. אלה, באמצעות פרקליטם, ביקשו לבטל את הפסק, ובית המשפט נעתר להם בנובמבר 2011, כנגד תשלום הוצאות נוסף לקיבוץ בסך 4,000 ש"ח – והורה על המשכת ההליכים בתיק.

ייחוס של זכויות

השופטת רים נדאף מעשירה אותנו בשורה של מושכלות יסוד משפטיות הנוגעות ליחסי קיבוץ ובניו המתגוררים בתחומו. "מעצם הימצאות הדירה בשטח המוקצה לקיבוץ, לפי הסכם המשבצת, ניתן לומר בבטחה כי הזכויות הקנייניות בדירה הן בידי הקיבוץ, ולכן, משלא הוכיחו הנתבעים כל זכות בדירה, הגוברת על זכות הקיבוץ – דין התביעה לסילוק יד כנגדם להתקבל".

גם אם היתה נכונה טענת הנתבע, מוסיפה השופטת, לפיה "הקיבוץ לא פעל כשורה בנוגע לבקשתו להתקבל כחבר, עדיין אין בכך כדי להעיד על זכאותו להישאר בדירה", מה עוד שאין בכך שבקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ היתה נדונה באסיפה, כדי ללמד בהכרח שזו היתה מחליטה לקבלו כחבר. "כל עוד הנתבע אינו חבר קיבוץ – חל עליו הסדר הבנים", אומרת השופטת, ומוסיפה כי משתמו התקופות לפי ההסדרים הללו, היה עליו להסדיר את המשך ההרשאה לו ולרעייתו למגורים בקיבוץ כפי שנתבקשו – "שהרי מכוח מה הוא גר בדירה השייכת לקיבוץ?" תמהה השופטת.

סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה, מציינת השופטת, "אינו נהיר לה, כלל ועיקר". ניסיונו של הנתבע "להרחיק עצמו מהאמור בהסדר", ואף לטעון שהוא "חבר קיבוץ", "מצביע על המהימנות שיש לייחס לדבריו", היא מוסיפה.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של פרקליט הנתבעים לייחס לנתבעים זכויות של "בני-רשות-בתמורה". בכך שהנתבעים מתגוררים בדירה תקופה ארוכה אין כדי לשנות, מנמקת השופטת, שכן "ההרשאה לגור בדירה היתה מכוח ההסדרים שחלו על הנתבע". משאלה פקעו, והוא מסרב להסדיר את המשך הרשאתו למגורים בקיבוץ – אין הוא רשאי להמשיך להתגורר בדירה.

עוד טוען הנתבע כי אשתו "אינה בת קיבוץ והסכמי הבנים אינם חלים עליה", ומכאן שלא ניתן לבטל לגביה את הרשות שניתנה לה למגורים. לגבי טענה אחרונה זו, אומרת השופטת, "טוב היה אילו לא היתה נטענת כלל". זהו "ניתוק מלאכותי" שאין לקבלו, היא קובעת, "שכן גם אם ההסדרים לא חלים עליה, הרי חלים הם על הנתבע ומכוח הרשאתו גרה היא בדירה".

פינוי בעלי החיים

באשר לחווה לגידול בעלי חיים, מוצאת השופטת כי זו "הוקמה ממבנים ארעיים העשויים פח, מגודרים בתיל ונעולים במנעולים בהם שיכן הנתבע את החיות, כאשר בחלקם שכנו חזירים ועופות גם יחד. בהפעלת החווה ללא פיקוח וטרינרי ורישיון כנדרש, הנתבע גורם סכנה תברואתית של ממש המסכנת את ענפי הפטם וההודים במשק הקיבוץ ומהווה מקור אפשרי להתפרצות מחלות. אמנם הקיבוץ לא הצליח להוכיח כי החווה הוקמה על אדמותיו, אך נמצא כי זו מצויה בשטח הגובל בשטח הקיבוץ".

זהו מטרד, פוסקת השופטת, "ויש להורות לנתבעים להסיר אותו על ידי פינוי בעלי החיים מהחווה". עוד היא מורה לנתבעים לנתק את "החיבור" שעשו למערכת ההשקיה של הקיבוץ, ולחדול משימוש במים אלה. גם אם ניתן בעבר היתר לנתבע להשתמש במים, אומרת השופטת, "הרי הקיבוץ יכול לבטל את ההרשאה שנתן לנתבע ואין בכך כל פסול".

סוף דבר, פוסקת השופטת כי על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות את החווה מבעלי החיים שבה ולנתק אותה ממערכת המים של הקיבוץ, וכל זאת עד ליום 31 בדצמבר 2012.

בנוסף, היא מחייבת את הנתבעים לשלם לאשדות-יעקב איחוד 1,500 ש"ח הוצאות משפט ועוד 9,360 ש"ח שכר טרחת עו"ד.